יש לנו ניסיון של כ־3,300 שנה מאז קבלת התורה: שוב ושוב ראינו מה קורה כשלא עושים תשובה. ויש עוד צד לעניין — ה׳ מחיה אותנו, נותן לנו הכול ואוהב אותנו אהבת עולם. אז למה לא לחזור?
יש לנו כבר ניסיון של כ־3,300 שנה מאז קבלת התורה. לא תיאוריה, לא סיפור עממי ולא ניחוש: דור אחר דור, תקופה אחר תקופה, אנחנו רואים מה קורה כשעם ישראל מתרחק מה׳ ואינו שב — ומה קורה כשהוא חוזר אליו.
הרמב״ם כותב בתחילת הלכות תעניות שצרה ציבורית היא קריאה לזעוק, לפשפש במעשים ולשוב. מי שאומר ״זה סתם מקרה״ וממשיך כרגיל — מדביק את עצמו דווקא למעשים שהביאו את הצרה. ההיסטוריה שלנו אינה רצף של תאונות. היא קריאה.
על דור המבול נאמר: ״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״ (בראשית ו, יא). גזל, עושק, פריצות והשחתה הפכו לדרך חיים. לפי חז״ל ניתן להם זמן רב לשוב, אבל הם לא חזרו בתשובה.
והתוצאה? המבול מחה את כל היקום שחוץ לתיבה. עולם שלם נעלם במים. לא משום שה׳ איבד סבלנות ברגע אחד — אלא משום שדור שלם סירב לשוב.
דור ההפלגה אמר: ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם״ (בראשית יא, ד). האדם ניסה להקים לעצמו שם ומרכז משלו, כאילו אין לו אב ואין לו אדון.
מה קרה בסוף? ״וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ״ (בראשית יא, ח). שפתם בוללה, המיזם הגדול קרס והאחדות שנבנתה בלי ה׳ התפוררה. מי שבונה עולם בלי בוראו — בונה על יסודות שאינם מחזיקים.
ספר שופטים מראה את הסיבוב במבט קשה לעיכול: ״וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳, וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים״ (שופטים ב, יא). ואז: ״וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד שֹׁסִים... בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד ה׳ הָיְתָה בָּם לְרָעָה״ (שופטים ב, יד-טו).
מדיין מחסל את היבול והמקנה, עמון לוחץ ומדכא, הפלישתים שולטים ומכניעים. באים צבאות פולשים, שודדים, הורגים, משביתים את החיים ומגלים אנשים מבתיהם. העם נענש קשות, זועק לה׳ — וה׳ מקים מושיע.
ואז, במקום ללמוד, הם שוב נכשלים. חטא, פלישה, ייסורים, זעקה, ישועה — ושוב חטא. כמה פעמים צריך להיכוות כדי להפסיק לגעת באש?
חז״ל אומרים שבית המקדש הראשון חרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט ע״ב). היו נביאים שהזהירו, היו הזדמנויות לשוב — והדור לא חזר בתשובה.
מה היו העונשים? מצור בבלי, רעב נורא, חרב וטבח, שריפת בית המקדש וירושלים, הריסת החומות, שבי וגלות לבבל. על כל אלה עומדים דברי הכתוב: ״לִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה״ לחורבן הארץ (דברי הימים ב לו, כא).
בית המקדש עצמו לא שימש מגן קסמים לאנשים שבגדו במי שהמקדש נבנה עבורו. אין מבנה קדוש שמחליף לב ששב.
על בית שני אומרים חז״ל שהוא חרב בגלל שנאת חינם (יומא ט ע״ב). התלמוד מספר על קמצא ובר קמצא כדי להראות איך בוז, כעס, פגיעה בכבוד האדם וסירוב לוותר מגלגלים אומה שלמה אל החורבן (גיטין נה ע״ב–נו ע״א).
בפנים — פלגנות ומלחמת אחים. בחוץ — מצור רומי. ואז רעב, הרג המוני, שריפת המקדש והעיר, שבויים שנמכרים לעבדות וגלות ארוכה ואכזרית.
האויב הרומי עשה את מעשהו, אבל חז״ל מורים לנו להסתכל גם פנימה: כשאחים שונאים זה את זה, הם מסירים את החומה הרוחנית לפני שהאויב פורץ את חומת האבן.
גם אחרי החורבן לא נגמרו הלקחים. בספרד זכו יהודים לתקופת שגשוג שנקראת ״דור הזהב״: תורה, שירה, חכמה, מסחר ומעמד. אבל אחריה באו רדיפות, פרעות, גזרות והמרות דת בכפייה.
בתי הדין של האינקוויזיציה רדפו יהודים ואנוסים: חקירות, עינויים, החרמת רכוש, מאסרים והוצאות להורג, ובהן שריפה על המוקד. ובשנת 1492 בא גירוש ספרד: קהילות שלמות נעקרו מבתיהן, משפחות נקרעו ורכוש של דורות אבד.
ההיסטוריה משנה את שמות הרודפים, אבל הקריאה אלינו נשארת: אל תחכה שהגלות תכריח אותך להיזכר מי אתה.
בתקופת ההשכלה רבים ביקשו להיראות, לדבר, לחשוב ולחיות כמו הגויים. התורה והמצוות הוצגו אצל רבים כמעמסה מיושנת, וההתבוללות נראתה ככרטיס כניסה לתרבות האירופית.
ואז באה השואה. אירופה הנאורה ילדה ומימנה מפעל רצח שיטתי: שישה מיליון יהודים נרצחו — גברים, נשים, ילדים, זקנים ותינוקות. קהילות שלמות נמחקו, משפחות עלו על המוקד והובלו לתאי הגזים, ואין לב שמסוגל להכיל את הזוועה.
כאן צריך לומר בבירור: אין בכוחנו לפסוק פסק דין שמימי על קורבן, על קהילה או על דור, ובוודאי לא לייחס אשמה לקדושים שנרצחו. הרצח הוא פשעם הנורא של הנאצים ושל משתפי הפעולה איתם. החשבון נפש שנדרש מאתנו הוא על חיינו אנו — לא רישיון לדון אחרים.
אבל גם אסור להפוך את ההיסטוריה לדף חלק. אם דורות שלמים ביקשו להימחק בתוך העמים, ואז העמים עצמם הזכירו להם באכזריות שהם יהודים — האם אין כאן קריאה להיזכר מי אנחנו, למה נבראנו ולמי אנחנו שייכים?
בשבת, ז׳ באוקטובר 2023, כ״ב בתשרי תשפ״ד — שמיני עצרת ושמחת תורה בארץ ישראל, לא יום הכיפורים — פרצו מחבלי חמס אל ישובים, אל כבישים ואל חגיגה, ופתחו את מלחמת חרבות ברזל. נרצחו יהודים בבתיהם וברחובות, נחטפו אנשים, נפצעו אלפים ומשפחות שלמות נשברו. האומה כולה קיבלה עוד אזעקה מצמררת.
וגם בדורנו אפשר לראות את החטאים שצועקים לתיקון: חילול שבת וחג בפרהסיה, ביזוי קדושת בתי כנסת, פריצות, לשון הרע, שנאת אחים, גזל, גאווה וביטול תורה. הדברים אינם באים להצביע על הקורבנות — חלילה — אלא להסיר את הטעות שאנחנו יכולים לזלזל בקודש ולצפות שהכול ימשיך כרגיל.
השאלה איננה ״על מי להצביע?״. השאלה היא: מה אני מתקן היום, כדי שהאבא לא יצטרך לצעוק אליי שוב?
אדם שנוגע בגחלת ונכווה לומד לא לגעת שוב. אנחנו רואים דור אחר דור: חוטאים וחוטפים. מתרחקים מה׳ ומקבלים ייסורים, עוזבים את התורה ומשלמים מחיר נורא — ואז חוזרים לאותו ניסוי כאילו שום דבר לא קרה.
כמה אפשר להיות חסרי בינה? המערכת של ה׳ אינה מקרית: יש השגחה, יש מידה כנגד מידה, יש אב שמזהיר ויש דין. אם שוב ושוב אנחנו רואים שהדרך הזאת מכאיבה — למה להישאר בה?
אם זה חוזר על עצמו כמעט באופן אוטומטי, למה לא לעשות את הדבר הפשוט, ההגיוני והחכם ביותר: לחזור בתשובה ולצאת מהמשוואה הזאת.
לא רק בגלל הפחד חוזרים בתשובה. יש סיבה עמוקה וטהורה עוד יותר: הכרת הטוב. ה׳ ברא אותנו ומחיה אותנו בכל רגע ורגע. הוא מזרים בנו את הדם בעורקים ובוורידים, מפעיל את הלב, נותן לריאות לנשום ומחזיק אותנו בחיים גם כשאיננו שמים לב.
״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה״ (שמואל א ב, ו). הוא ממית ומחיה, מנשים ומאכיל ומשקה, נותן בית ומשפחה, כוח ורגליים, עיניים ואוזניים, לחם ומים, שינה ותקומה חדשה בכל בוקר. כל מה שיש לנו — זה ממנו.
אם אדם היה נותן לך נשימה אחת כשאתה נחנק, היית מודה לו כל חייך. ומה על כל נשימה, על כל פעימת לב, על כל יום ועל כל ילד? איך אפשר לקבל הכול — ולא להכיר תודה למי שנתן ונותן הכול?
מלך מלכי המלכים, ששולט על כל הגלקסיות, אדיר ונורא ועצום, מצווה עלינו לומר לפניו בתפילה: ״אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ״. כל יום הוא מזכיר לנו: אתם לא מוּזרים, אתם לא נטושים — אתם אהובים.
והוא מוכיח זאת בחיינו הפרטיים ובחיינו כאומה. אנחנו קטנים בתוך ים של אויבים, ובכל זאת אנחנו כאן. נאמר: ״פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה׳... עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ״ (דברים יא, כה). אם ה׳ לא היה שם את פחדו ואת הגנתו על ישראל מפני האויבים — היו גומרים אותנו מזמן.
תחשוב על זה: מלך מלכי המלכים אוהב אותך. איזה כבוד גדול מזה? איזה עונג והנאה יש לאדם שהמלך האין־סופי מחכה דווקא לשיבתו? אז למה להישאר רחוק?
התשובה אינה רק יציאה מהסכנה. היא כניסה אל החיים הטובים. התורה מבטיחה: ״וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ... וְשָׁב ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ״ (דברים ל, ב-ג). ועוד: ״וּמָל ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ... לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ... לְמַעַן חַיֶּיךָ״ (דברים ל, ו).
חז״ל מוסיפים: ״גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם״ (יומא פו ע״א). בתשובה מאהבה ״זדונות נעשות לו כזכויות״ (יומא פו ע״ב). ו״במקום שבעלי תשובה עומדין — צדיקים גמורים אינם עומדין״ (ברכות לד ע״ב).
אתה לא רק מפסיק להפסיד. אתה מתחיל לזכות: קרבה, רחמים, רפואה, תיקון, מעלה וחיים. למה לא לחזור ולזכות בכל הדברים הטובים שהתורה מבטיחה לשבים?
יש הבטחה, ויש גם תנאי שהנביא מציב בפנינו: ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״ (ישעיהו נט, כ). הגואל בא אל שבי הפשע — אל אלה ששבים מן החטא.
חז״ל אומרים במפורש: ״אם ישראל עושין תשובה — נגאלין, ואם לאו — אין נגאלין״ (סנהדרין צז ע״ב). הגאולה אינה רק משהו שמחכים שיקרה לנו. היא משהו שאנחנו יכולים לקרב במעשינו.
וכבר רואים את דברי הנבואות מתממשים: קיבוץ גלויות, שיבה לארץ, בניין ירושלים ופריחת הארץ, כפי שנאמר: ״וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֹתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם״ (יחזקאל לו, כד). אין אנו קובעים תאריך — אבל איך אפשר לעצום את העיניים?
וכך כתוב במפורש בילקוט שמעוני על ישעיהו פרק ס׳, רמז תצ״ט:
״אמר רבי יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה: מלך פרס מתגרה במלך ערבי, והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם, וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם.
וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם, ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים, ואומר: להיכן נבוא ונלך?
ואומר להם: בני, אל תתיראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתיראים? אל תיראו — הגיע זמן גאולתכם.
ולא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה: כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכיות אחריה״.
המדרש אינו נותן לנו תאריך, ואין בכוחנו לקבוע שמלחמת העולם השלישית תתחיל ביום מסוים. אבל כשקוראים על מלך פרס, על עולם מתרעש ועל ישראל שואל ״להיכן נבוא ונלך?״ — מבינים שהמדרש בא לעורר אותנו, לא להרדים אותנו.
במסורות מאוחרות מיוחסת לחפץ חיים זצ״ל אמירה שמלחמות קודמות ייראו כ״משחק ילדים״ לעומת מלחמה עתידית. הנוסח הזה מובא כמסורת בשמו, ודברי הילקוט עצמם מספיקים כדי לזעזע כל לב.
מי לא צריך הגנה? מי לא צריך עזרה? מי יכול להבטיח לעצמו את מחר, את ביתו, את ילדיו ואת נשמתו?
צריך ממ״ד, צבא, כלים ושמירה — את כל ההשתדלות הנדרשת עושים. אבל בסוף: ״אִם ה׳ לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר״ (תהילים קכז, א). היחיד שיכול להגן, לשמור ולעזור באמת הוא אבינו שבשמים — והוא מחכה שנחזור.
אפשר לברוח ממדינה למדינה וממקלט למקלט, אבל אין מקום בטוח יותר מאשר להיות קרוב לאבא מלך העולם.
מה זה חזרה בתשובה? זה לא רק להצטער ולהמשיך כרגיל. תשובה ביהדות היא שיבה שלמה אל ה׳: מכירים בטעות, מפסיקים את המעשה הרע, מתוודים לפניו, מצטערים ומקבלים לא לחזור עליה.
איך עושים תשובה? איך חוזרים בתשובה? איך לחזור בתשובה ואיפה מתחילים? מתחילים בעבירה אחת שמפסיקים או במצווה אחת שמתחילים לקיים, ועוברים את ארבעת שלבי התשובה לפי הרמב״ם בהלכות תשובה: עזיבת החטא, וידוי, חרטה וקבלה לעתיד.
אין צורך לחכות לעשרת ימי תשובה, לשבת תשובה, לאלול או ליום הכיפורים. אפשר לעשות תשובה עכשיו, גם אחרי חטא וגם על עבירות רבות. תשובה אמיתית היא שינוי כנה; תשובה שלמה היא כשהאדם עומד שוב באותו ניסיון ואינו חוזר על מעשהו.
יש תשובה מיראה, הבאה מיראת הדין, ויש תשובה מאהבה, הבאה מהכרת הטוב ומהרצון להתקרב לאבא. ומה צריך לעשות אחרי חזרה בתשובה? להתמיד, להתחזק, להתרחק מהנפילה — ואם נכשלים, לשוב שוב בלי ייאוש.
לא צריך לחכות ליום שבו תהיה צדיק גמור. לא צריך לתקן את כל החיים בלילה אחד. צריך רק להפסיק לברוח ולומר באמת: ״הריני מקבל עלי מצוות עשה של תשובה״.
בחר עבירה אחת שאתה מקבל על עצמך לא לעשות יותר, או מצווה אחת שאתה מתחיל לקיים. כתוב ביומן האישי באפליקציית שב אל ה׳ את מה שקרה בקשר אליה, ועשה תשובה בארבעת שלבי הרמב״ם: עזיבת החטא, וידוי, חרטה וקבלה לעתיד.
צעד אחד אמיתי מוציא אותך מהמקום הקפוא. עוד מצווה אחת, עוד תשובה אחת — והלב נפתח, והאדם משתנה, והמערכת כולה נראית אחרת.
וכך לאט לאט קבל עוד מצווה ועוד מצווה ועלה על מדרגות הזהב בדרך לאבא-בדרך הביתה.
תעשו תשובה לפני שיהיה מאוחר מדי. לא רק מפחד מן הרע — אלא מאהבה אל הטוב. לא רק כדי להינצל — אלא כדי לחזור הביתה, אל האבא שאוהב אותך ומחכה לך.